עיריית  קרית ביאליק נ' מליסרון בע"מ

           לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט העמית ג' גינת) שהורה למבקשת לנקוט בצעדים הדרושים לקבלת אישור שר הפנים ושר האוצר לצו הארנונה לשנת 2018, בהתאם לתעריפים שנקבעו בהסכם פשרה בינה לבין המשיבה.

1. המשיבה, מליסרון בע"מ (להלן: המשיבה) היא הבעלים של המרכז המסחרי "הקריון", בתחום שיפוטה של עיריית קריית מוצקין, היא המבקשת (להלן: הנכס והעירייה). בין הצדדים נטושה מחלוקת ארוכת שנים בנושא חיובי הארנונה המוטלים על המשיבה בגין הנכס, שעל עיקריה נעמוד בתמצית. לאחר שהתקיימו הליכים משפטיים שונים בין הצדדים בעניין שומת הארנונה על הנכס, בשנת 2012 הגיעו העירייה והמשיבה להסכם פשרה בדבר תעריפי הארנונה שיוטלו עליו בין השנים 2021-2010 (להלן: ההסכם או הסכם הפשרה והתעריפים המוסכמים). ביום 19.9.2012 נתן בית משפט זה תוקף של פסק דין להסכם וזאת בהנחה "שאם יש צורך באישור נוסף כלשהו, למשל אישור של משרד הפנים, הרי האישור ניתן (או יינתן)" (עע"ם 6928/11 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פסקה 1 (19.9.2012)). צווי הארנונה שהוציאה העירייה לשנים 2015-2013 כללו את התעריפים המוסכמים, וזאת למרות שבסוף שנת 2013 דחו שר האוצר ושר הפנים (להלן: השרים) את בקשתה לקבלת אישור חריג לכלול את התעריפים המוסכמים בצו הארנונה לשנת 2013.

2. בחודש מאי שנת 2015 הודיעה העירייה למשיבה כי בכוונתה לחייב את המשיבה בגין הנכס בתעריפי צו הארנונה לאותה שנה, ולא על פי התעריפים המוסכמים. בעקבות הודעה זו הגישה המשיבה עתירה שבמסגרתה ביקשה כי ייקבע כי התעריפים המוסכמים הם הקובעים והמחייבים לצורך שומת הארנונה על הנכס (עת"ם 66820-11-15). בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל) קיבל את העתירה ונעתר לסעדים שהתבקשו בגדרה, אולם ערעור שהגישה העירייה על פסק הדין התקבל – בהסכמת הצדדים – על ידי בית משפט זה. בפסק דין זה ציינו כי העירייה הבהירה, כי למרות שפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בוטל, אין בכוונתה לפתוח את שומות הארנונה לשנים קודמות; וכי המשיבה מצדה שומרת על מלוא טענותיה ועל זכותה לנקוט בהליך משפטי מתאים לשם ביצוע הסכם הפשרה, ובכלל זאת לצורך קבלת אישור השרים הנדרש (עע"ם 1787/16 עיריית קריית ביאליק נ' מליסרון בע"מ (30.1.2017) (להלן: פסק הדין בערעור)). כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בערעור, ביום 26.3.2017 פנתה המשיבה לעירייה בבקשה כי זו תפנה לשרים בבקשה לעיגון התעריפים המוסכמים בצו הארנונה לשנת 2018 (להלן: צו ארנונה 2018). בתשובתה לפנייה זו מיום 30.4.2017, ציינה העירייה כי היא אינה הכתובת המתאימה לבקשה, בשים לב בין היתר לכך שהבקשה הקודמת שהגישה לשרים (משנת 2013) בנוגע לתעריפים המוסכמים נדחתה; וכי מטעם זה דרישת המשיבה כי העירייה תפנה לשרים בבקשה לאישור חריג לצו ארנונה 2018 – כך שזה יכלול את התעריפים המוסכמים – נדחית. כשלושה שבועות לאחר מכן, הגישה המשיבה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בגדרה טענה כי יש להורות לעירייה להעביר במועצתה החלטה המעגנת את התעריפים המוסכמים בצו ארנונה 2018; להגיש לשרים בקשה לאישור חריג של הצו האמור; ולהעביר לעיון המשיבה, בטרם אישור מועצת העירייה והגשת הבקשה לשרים, טיוטה של מסמכי הבקשה שתוגש כדי שהמשיבה תוכל לתת הערותיה. עוד התבקש לקבוע דיון בעתירה, וזאת נוכח המועדים שנקצבו בדין לקביעת צו הארנונה.

3. ביום 26.6.2017 קיים בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט העמית ג' גינת) דיון בעתירה ובהחלטה מאותו יום קבע בית המשפט, כסעד ביניים ומבלי להכריע בטענות הצדדים, כי העירייה תודיע לכל חברי המועצה וכן תפרסם באתר האינטרנט שלה ובדרכים הרלוונטיות בהקשר זה, כי קיימת אפשרות שבית המשפט ייתן סעד כמבוקש בעתירה. בפסק דין מיום 27.6.2017 קיבל בית המשפט העתירה וקבע כי העירייה לא כופרת בתוקפו של הסכם הפשרה ואף לא חוזרת בה מפנייתה הקודמת לשרים לאשר את צו הארנונה בהתאם להסכם; כי הפנייה הקודמת מצד העירייה לשרים הייתה חסרה, וממילא זו לא התייחסה לשנת המס 2018; וכי בחתימתה על ההסכם, העירייה התחייבה לפעול למימושו ויישומו. נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי על העירייה חלה חובה לנקוט בצעדים הדרושים על פי הדין – קרי: להגיש בקשה מתאימה לשרים לאישור צו ארנונה 2018 – לשם קיום התחייבויותיה לפי ההסכם. על כן, הורה בית המשפט כי על העירייה לנקוט לאלתר בכל הצעדים הדרושים כדי להביא לאישור כדין של התעריפים המוסכמים. בכלל זאת, בית המשפט חייב את העירייה להמציא לחברי מועצת העירייה, לרבות חברי ועדת הכספים, זימון מתוקן לישיבת המועצה הקרובה, שאליו יצורף התיעוד הנדרש לצורך קבלת החלטה בהתאם למבוקש בעתירה; להמציא העתק מלא של הזימון המתוקן למשיבה; ולפרסם את הזימון המתוקן באתר האינטרנט של העירייה בהקדם האפשרי.

4. למחרת פסק הדין, הגישה העירייה לבית משפט זה ערעור ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בערעורה טוענת העירייה, בתמצית, כי היא פנתה בעבר לשרים, ואלה דחו את בקשתה לאישור התעריפים המוסכמים. משכך, לא היה מקום לחייבה לפנות מחדש ולפעול בניגוד לדין ולעגן תעריפים אלה בצו הארנונה הנוכחי. אשר לקביעת בית המשפט כי הפנייה הקודמת שעשתה העירייה לשרים הייתה לקויה וחסרה, נטען כי פסק הדין בערעור, וההערות מפי המותב בדיון שקדם לו, הקימו מחסום דיוני מהותי בנוגע לטענות אלו, ושגה בית המשפט כשקיבל אותן (וממילא, גם לגופם של דברים, נטען כי הפנייה כללה את הנתונים הרלוונטיים בהקשר זה). עוד נטען כי בית המשפט לא נתן דעתו לטענת העירייה שלפיה המשיבה ניסתה לכרסם בהוראות ההסכם ולכן בניגוד לקביעות בפסק הדין – קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם המשיבה קיימה את התחייבויותיה על פי ההסכם.

5. בבקשה לעיכוב ביצוע, היא העומדת לפניי, נטען כי הסעדים שנקבעו בפסק הדין מנוגדים להוראות פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), המחייבות את העירייה לפרסם לעיון הציבור את טיוטת צו הארנונה, בצירוף דברי ההסבר, לפחות 10 ימים לפני ישיבת המועצה בנושא זה; וכן למסור לחברי המועצה הזמנה לישיבה שבה ידונו בנושאי תקציב, תשלומי חובה או חוק עזר, 10 ימים לפחות לפני מועד הישיבה. הוראת בית המשפט חייבה את העירייה לפרסם טיוטת צו מתוקן כאמור, וזאת 48 שעות בלבד עובר לכינוס המועצה, שנקבע ליום 28.6.2017 שעה 18:00. מטעמים אלה ונוכח טענותיה בגדרי הערעור, ביקשה העירייה כי נורה על עיכוב ביצוע פסק הדין.

6. בהחלטה מיום 28.6.2017 הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי המתייחס להוראות בית המשפט לעניינים מינהליים לקיים דיון בישיבת המועצה שהייתה קבועה לאותו יום וכן על הגשת תשובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע. באותו היום הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטתי זו, וטענה כי נוכח המועדים הקבועים בדין בנושא אישור צווי ארנונה, ובפרט בדבר מועד הכינוס האחרון האפשרי של מועצת העירייה לצורך קבלת החלטה בנדון דידן, היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, אף באופן ארעי, תביא לכך שהדיון בערעור יתייתר ולקבלתו הלכה למעשה.

7. בהחלטה נוספת מיום 28.6.2017 דחיתי את בקשת המשיבה לעיון חוזר, שכן המשיבה לא טענה כי הדרישות הקבועות בפקודה התקיימו במקרה דנא. בנוסף, ציינתי כי הצדדים מופנים לאמור בבג"ץ 6156/92 עיזבון המנוח דגן ז"ל נ' המפקח על הביטוח, פ"ד מז(1) 237, 243 (1993) (להלן: עניין דגן), לעניין חישוב מועדים הקבועים בחוק מקום שבו ניתן צו ביניים על ידי בית משפט זה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות באשר לתחולת דברים אלה בענייננו אנו.

8. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי גם צו הארנונה שהתכוונה העירייה להביא לאישור המועצה ביום 28.6.2017, היינו: לפני התיקון שעליו הורה בית המשפט לעניינים מינהליים, לא פורסם כנדרש בדין לעיון הציבור. על כן, טוענת המשיבה כי הסתמכות העירייה על הוראות הפקודה בנושא זה נגועה בחוסר ניקיון כפיים וממילא, הפרסום הנדרש לא יכול לשנות ממחויבות העירייה על פי ההסכם. עוד נטען לגופם של דברים כי ראש העיר רשאי, בתנאים מסוימים, להעביר החלטה במועצת העירייה גם מקום שזו לא כונסה על פי הפרוצדורות הרגילות הקבועות בפקודה; וכי לבית המשפט סמכות טבועה לקבוע הוראות משלימות לעניין קיום סעיף 276(ד) לפקודה. אשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה כי משמעותה המעשית של קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה להיות קבלת הערעור לגופו, שכן הגשת הבקשה לאישור חריג לתיקון צו ארנונה 2018 בתום הדיון בערעור תביא לקשיים לא מבוטלים באישורה על ידי השרים בהשוואה להגשתה במועד הקבוע בדין. נטען כי קיום ישיבת המועצה וקבלת ההחלטה הדרושה לצורך עיגון התעריפים המוסכמים לא תגרום לנזק בלתי הפיך לעירייה שכן החלטה זו ניתנת לביטול, ככל שיתקבל ערעורה של העירייה. בנוסף נטען כי המשיבה פנתה בזמן לבית המשפט לעניינים מינהליים ולכן סד הזמנים שנוצר בהליך זה אינו רובץ לפתחה; וכי אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע, יש לקבוע כי האמור בעניין דגן אשר להקפאת מועדים סטטוטוריים מקום שבו ניתן סעד זמני בהליך – חל גם בענייננו, שאם לא כן הדיון בערעור יתייתר והמשיבה תעמוד בפני שוקת שבורה לו הערעור יידחה.